המלצות אימון אישי

רציתי לומר תודה, אבל לא סתם תודה משעממת ומובנית מאליה, אלא תודה כזאת שתהיה חזקה ומשמעותית כמו שאת היית בחיי.
גיל 21.
אחרי צבא.
לפני "החיים".
בלבול.
כאוס אחד שלם שרץ בראש ולא מאפשר לי להחליט מי ומה אני, ולמה.
מה לומדים, לאן חותרים. אני אוהבת הכל ולא בא לי כלום. הרבה התעסקות עצמית במזג אוויר ערפילי, ללא אורות ערפל.
הגורל הפגיש אותי איתך ברגע הנכון. במעשה סמלי הובלתי אותך לביתי ואת בתגובה "קנית" אותי במשפט הפתיחה על הנהיגה שלי שמלמדות על יכולת מוטורית וראיה מרחבית טובה, מאפיין של גברים. בול פגיעה.
קראת אותי כמו ספר פתוח בזמן שאני הקפדתי על ההרגל המגונה לדבר מעט, לחשוף עוד פחות ובעיקר להקשיב.
שני מפגשים בלבד ומזג האוויר התבהר והאיר את הדרך. ההשפעה שלך עלי לא תמה גם במהלך העשור הקרוב. סיפרתי לכל כך הרבה אנשים שיש מישהי בשם אילנה והיא מסדרת את המוח למי שקצת תקוע. נתתי גם דוגמאות לנפלאות שלך עלי:
על שגרמת לי להעז, ולא סתם. בזכותך האמנתי שהכל אפשרי ופתוח בפניי. אני בטוחה שאילולא תחושה זו לא הייתי עוברת חצי מהדברים שעשיתי.
על שנתת לי ביטחון לחשוב רחוק ללא רגשי נחיתות.
על שהרכבת את הפאזל הגדול שהיה לי בראש וידעת להעריך את מורכבות מחשבותיי.
חשבתי עלייך ועל התהליך שעברנו (מוזר לקרוא לשני מפגשים תהליך) - איזה מדהים שיצקת הרבה פרקטיקה מתוך אינטואיציה. אבל היה שם הרבה יותר משניהם. מאוחר יותר גיליתי.
גיל 30.
אחרי לימודים.
לפני השגת יעדים.
הביטחון העצמי מאבד שוב את מקומו לרגשי נחיתות ואני יודעת בדיוק למי אני צריכה לפנות. מתוך מקום בוגר ופתוח יותר, ניסינו שתינו להחזיר את הדברים למסלול הנכון. השאלות פתאום מהותיות הרבה יותר ואין עוד זמן לבזבז. סיום התואר השני עומד על הפרק ותוקע אותי בחיים. התזה מתארכת כבר חמש שנים.
המטרה הראשונה - סיום התזה - היתה מאוד ברורה אבל המדהים הוא שחודשיים לאחר המפגש המחודש סיימתי את מה שלקח לי חמש שנים למרוח.
אחרי חילוץ הפקק הזה אפשר לחשוב שוב בצלילות. אז בגיל 30 אני כבר לא רוצה להיות שרת החינוך אבל מוצרי היסוד של המהות שלי לא השתנו - הרצון להצליח, להשפיע ולהיות מישהו/משהו.
שוב עשית זו בדרכך היחודית תוך שימוש הכרחי ביכולות האבחון והאינטואיציה המדהימות שלך ושיטה יישומית שהוכחה כעובדת. התוצאות היו חד משמעיות. התהליך היה מושלם על מנת שהמסקנה תבוא מתוכי.
מכאן אני יודעת בבטחה את מקומי בחיים.
דוקטורט כבר אינה מילה גסה באוצר המילים שלי. תוך כדי שאני מקימה שני פרויקטים עסקיים ומצליחה לקדם את כל אלה, במקביל למשרה המלאה שלי, שכנראה אפטר ממנה בקרוב סוף סוף.
זהו, אני כמעט שם. בעוד שנה אני מקווה לכתוב לך את המכתב שהיה במשימה 4 בתהליך ולבשר לך בשמחה שהמטרה הושגה. ובינתיים, אני צועדת אליה בחיוך, בטוחה וקרובה מאי פעם.
אז אילנה... תודה. את מצילת חיים. מורן
למזלי, את אילנה הכרתי עוד בצעדיי הראשונים והמהוססים בעולם האימון. אז, כשעוד ניסיתי לברר כמה אמון אני מוכן להשקיע באימון, אז נעמדה בלב החדר אישה מלאת לב, חיוך שובה וכל טוב. האמנתי לה עד כדי שהצלחתי בפעם הראשונה להרגיש שאני מתקלף אט אט ונכנס כל כולי אל המסע אל תוך עצמי.
זאת הייתה תקופה מיוחדת במינה שבה בזכות השאלות והמשימות של אילנה לא הפסקתי לחשוב והפעם לשם שינוי רק על עצמי; מי אני, מה אני אוהב, ממה אני מתרגש, מה באמת מסב לי אושר, מה המקום של האנשים שמסביבי, ממה אני מסוגל לדמוע, ומה הן התגובות שמעניקות לי עצמה. לקראת סופה של התקופה התחלתי לראות ולהרגיש את הייעוד שלי בחיים. פתאום העולם התחיל לדבר אליי מכל פינה ולהצביע לי על הדברים החשובים באמת.
בתהליך מדהים הבנתי את הצורך שלי בהקשבה ובתשומת לב מאחרים, ואת השפע שקיבלתי בעצמי מהקשבה כזאת לאחרים אני כבר מתקשה לתרגם למילים, אבל יספיק אם אספר על התגובה שקיבלתי בהפתעה מאשתי יום אחד שאני כבר לא מהמהם ואפילו יש לי מה לומר בשיחות שלנו.
אודה, כי חששתי שבעקבות המסע הזה אני אצא לחיים חדשים ויפציע לו "בוקר של יום חדש" ויחד אתו אלך לאיבוד בסבך הרצונות והפנטזיות, אבל ברגישותה הרבה של אילנה החלטתי שאין בכך צורך והתחלתי למצוא את עצמי בכל דבר שעשיתי, בעבודה שכבר הייתה לי, בתחביבים אותם טיפחתי, בבילויים ובחופשות, הכול נשאר אותו דבר, אבל עם הרבה יותר משמעות שממלאת כל עשייה ופעילות שלי היום.
יניב
אל אילנה הגעתי אובד עצות ומבולבל. עו"ד שבחר לשנות כיוון לאחר כמה שנים במקצוע ולחפש משמעות בעבודה, ומאז- לא מוצא מרגוע. כל מה שעשיתי היה "ליד", "כמעט" ו"בערך". כפועל יוצא גם חוויתי קשיים בהתנהלות היום יומית, בבית ובעבודה, והתסכול גבר.
תחילה עשינו כמה פעולות לייצוב המצב, ובמקביל התחילה סדרה של מפגשים למציאת הייעוד. הייתי סקפטי אך נואש ולכן נתתי לתהליך הזדמנות. לאט לאט התחילה אילנה לעשות לי סדר בדברים. בליל המחשבות, הכישורים, התחביבים והכיוונים שהיו לי קיבלו שם וצורה, ואיתם התגבש הכיוון. לאחר עבודה יסודית ולא קצרה, התחלתי להבין לאן עליי לשאוף ומה עליי לעשות כדי ללכת לשם.
גם לאחר גיבוש הכיוון, היה המעבר לביצוע מורכב ולא פשוט. איך בוחרים מקום לימודים מתאים? האם ומתי עוזבים את העבודה? איך מגישים את זה למנהל? איך מתנהלים בחיים האישיים לאור השינויים? בכל לבטים אלה אילנה ליוותה אותי מקרוב בזמינות ובמסירות רבה, ייעצה, הדריכה ונסכה בי בטחון. צעד צעד התקדמנו ולפי הקצב שלי. עם השגתו של כל יעד גדל הביטחון שלי ואתו התחושה שקורה פה משהו נכון.
כיום, כמו שאומרת אילנה, חדלתי לנסוע בדרכים צדדיות ומלאות מהמורות ואני מרגיש שאני עולה על הדרך המהירה לכיוון הגשמת ייעודי וחלומותיי. הדרך עוד צפויה להיות ארוכה ולבטח יהיו קשיים, אך ההרגשה היא נכונה ואתה נבנית זקיפות קומה ורוגע. יש מטרה. יש הדרכה וליווי. בעיקר יש על מי לסמוך. בזכות אילנה ייעוד הוא כבר לא קלישאה והגשמתו היא בהישג יד. ממליץ בחום רב.
י.
אל אילנה הגעתי בעקבות שיחה והמלצה חמה מחבר קרוב. אם יוני אומר שצריך לפגוש את אילנה אז הולכים בלי לשאול שאלות – אמרתי לעצמי. אז הלכתי. איזה מזל.
מה מיוחד באילנה שהפך את התהליך למלא קסם ומשמעות בעיני? אנסה לברר.
כשהגעתי הייתי מבולבלת – הרגשתי שנועדתי לגדולות אך משהו בדרך מתפספס, מתמסמס, מעכב.
מעבר לדלת חיכתה לי אישה חמה, חכמה ובלתי שגרתית. דמות שמזמינה אותך לתהליך מעניין ומאתגר בדיוק כמו שאני אוהבת.
הפגישות קסמו לי: תהליך מובנה ביותר אך מאידך רצוף בראיה אינטואיטיבית. היכולת לדייק אותי – כמה אהבתי את זה. מה התכלית שלשמה הגעתי לעולם? שאלה מהותית. מציאת היעוד – בהחלט סוגיה מסובכת. או שלא?..
הפגישות שלנו היוו זמן ומרחב להפוך בסוגיה, לדוש בה, לבדוק אותה, לזרוק ולתפוס. מקום בו אפשר לעבד, לאבד ואז שוב לעבד, חוויות, תחושות, מחשבות וכיצד כל אלה מטרתם לשרת אותי ולהיטיב עמי. יש כאן תכנית גדולה יותר ועכשיו אני לומדת אותה. בשמחה.
אתמול הייתי במרכז הערכה מאד רציני. תהליך ארוך, תפקיד מאתגר, הרבה עשייה. בסוף היום כתבתי לאילנה ש"היה מעניין ומתיש, שמחתי על ההתנסות אך איני בטוחה שהתפקיד בשבילי". קיבלתי תשובה: "אני מעריכה את המאמץ שעשית. בטוחה ש-יקומית זה יניע תהליך" (עם לב קטן ואדום כמובן). אני לא יודעת אם התקבלתי או לא, אבל אין ספק שאני במסלול הנכון בדרכי לכבוש את הפסגה. והפרחים – לאילנה.
ש.